נכנס יין יצא סוד

נכנס יין יצא סוד

3 לפנות בוקר, הסלולרי שלי רוטט, הודעת ווטסאפ מגיעה אל הטלפון שלי, כך אני פותח רבים מהסיפורים שלי כשהמילים הבאות לאחר מכן מתארות בדרך כלל חייל העומד מאחורי ההודעה, חייל שנזרק זה עתה מהבית ואת הטלפון שלי קיבל מלשכת גיוס, אין לו היכן להיות והוא התקשר אלי כשהוא רועד מקור ורעב.

לא הפעם.

הפעם, בליל פורים, עומדים מאחורי המסרונים האלה חלק מחיילי העמותה שבחרו לחגוג את ליל פורים במקום אחר מחוץ לישוב ועכשיו כשהם שיכורים הם מבקשים ממני לבוא לאסוף אותם הביתה. אלה החפצים בהסעה בחזור מתאמים איתי מראש. שונה ליל פורים שלי מכל האחרים. אחרי קריאת מגילה ושבירת צום תענית אסתר, אני עולה על יצועי והולך לישון כדי לצבור כוח לנסיעות של לפנות בוקר. אלה הם השעות שבהם החיילים העולים לרכבי עם ריח של אלכוהול בפה, מתפרקים עלי מחבקים אותי ובצחוק ובכי ביחד מתחילים לשפוך את ליבם ולספר לי מה באמת עובר עליהם וכמה הם אוהבים את העמותה. אלה השעות שבהם אני נוכח לדעת ששווה היה לעזוב את מה שעזבתי כדי להקים בית ומשפחה לילדים המתוקים האלה.

״אנחנו הולכים כאן ברחוב״, צוהל לעברי א׳ שאפילו שנה עוד לא עברה מאז הגיע אלינו, מה לא עברתי איתו מאז, ״אנחנו חושבים לעצמנו למה אין לנו מסיכה של אהרן גרנות, אתה חייב לייצר מסכות כאלה, אנחנו נלך איתם. אם לא נהיה כמוך לפחות נראה כמוך״, הוא צוהל לעברי צהלת שיכורים, מחבק אותי חיבוק עז ומדביק לי נשיקה ספוגת אלכוהול חריף.

״תחבק אותי חזק״ מייבב לעברי ד׳ הותיק, ״נכון שאתה לא תעזוב אותי לעולם כמו ההורים שלי, נכוון שאתה תהיה איתי תמיד״? הוא ושואל ומיבב. ד׳ כבר אינו צעיר וצרות רבות הוא עבר, ״הוא אבא שלי״, חוטף לפתע ר׳ את ידי ונשען עליה, הוא יושב מאחור ולא מפסיק לחבק את ידי השמאלית. ידי הימנית אוחזת בהגה וידי השמאלית משמשת כותל מערבי לר׳ שאף הוא מחבק אותה ומתרפק עליה ״אתה אבא לי שלי נכון״, הוא שואל שוב ושוב.

המרגש ביותר הוא ש׳ היושב ממש לידי, ״אף פעם לא היתה לי דמות אב״, הוא פותח את ליבו,״אתה אבא שלי, אתה יודע, ח׳ (אחד החיילים הגר בדירה הממוקמת כמה רחובות ממני) רצה שאעבור לדירה שלו. סירבתי, אתה יודע למה? כי מהחלון שלי רואים את הבית שלך וכשאני רואה את הבית שלך אני מתמלא בבטחון. ואני רוצה להיות קרוב אליך רק ככה אני מרגיש בטוח וטוב לי״

אז איך אלך לישון אחרי גילויי לב כאלה.

פורים שמח לכם יהודים.

לי הוא שמח עוד יותר.

אהרן גרנות

 

 

גלילה לראש העמוד