כשהקראתי את הסיפור הנפלא שכתב חברי הסופר והעיתונאי שמעון ברייטקוף הבנתי שהחיילים יתרגשו, לא העליתי על דעתי מה יקרה לשלשה מהם
דממה שררה במועדון. כל כלי הנשק דממו, כל התרגילים נשכחו, כל סיפורי המסעות נעלמו. הכל עשו אוזנם כאפרכסת ואני בקול נרגש מקריא את סיפורו של חברי ועמיתי הסופר והעיתונאי שמעון בריטטקופף כפי שפורסם באתר ׳כיכר השבת׳ ובעיתון הבית של שנינו ׳משפחה׳
למי שלא זוכר אזכיר בקצרה כי סיפורו של בריטקופף עוסק בבן עליה שנועד לגדולות והיה בעל כשרון למוסיקה וציור שצייר בהחבא קריקטורות של אנשים שהכיר והחביא אותם עמוק בארון. משגיח הישיבה שלא אהב את הבחור תפס את המחברת האסורה, כינס את הישיבה לשיחת מוסר ושם שפך את דמו. הבחור סטה מהדרך והפך לצייר רחוב מזדמן ונגן. מפגש מטלטל עם ר׳ שלמה קרליבך זצ״ל שהבהיר לו שיש יהודים של מגילת רות שעל אף שהם נדחים ואומרים להם ׳לכו׳, הם חוזרים רק בשל האמת הפנימית שלהם. עוד חשוב להבהיר לצורך הסיפור האישי שלי שמיודענו, גיבורו של שמעון בריטטקופף, עסק בסוגיית ׳בר פדא׳ בקודשים טרם נגזר לרסיסים על ידי המשגיח הרשע. כתוצאה מהמפגש שב הרב ההוא בסיפור ועלה מחדש על המסילה העולה בית ה׳. בכל אופן מומלץ מאוד לקרוא את הסיפור באורכו המלא בעיתון ׳משפחה׳ או בכיכר השבת.
נראה לי שאיני צריך להזכיר שאני עוסק כיום במתן בית ומשפחה לחיילים חרדים בודדים שאינם יכולים לגור עם משפחותיהם הביולוגים עקב גיוסם לצה״ל. אני אבא שלהם.
בלילות שבת אני מצטרף לסעודה הקהילתית שהם עורכים לעצמם במועדון, שר איתם זמירות אומר קצת דברי תורה ומנסה קצת להחדיר אווירה של ישיבתית. החלטתי להקריא להם את הסיפור בעקבות הקראתו שבוע קודם לכן לפני קבוצה מצומצמת בחג השבועות. לשבת חזרו רוב החיילים הביתה והחלטתי שאם בשבועות זה הצליח בפני מעטים אין סיבה שזה לא יצליח הפעם בפני כולם, לא ידעתי עד כמה זה יצליח.
הקראתי להם את הסיפור מילה במילה. כצפוי הם היו קשובים מאוד. כל אחד מהם חווה את הסיפור בצורה מסויימת והזדהה איתו.
לגיבור בסיפור של בריטטקופף קראו ישראל דוד. לגיבור בסיפור שלי קוראים מאיר.
מאיר הוא החייל הכי קרוב אלי, לעולם, גם במצבים הכי הזויים, במוצבים הכי רחוקים הוא לא ילך לישון בלי לומר לי לילה טוב, אין יום שאנחנו לא מדברים מספר פעמים. אנחנו חושבים ביחד ולעיתים מבינים זה את זה בעיניים, בנשמה. לעיתים אני חש שלשנינו יש נשמה אחת.
הוא גם החייל הרחוק ביותר מאורחות חיי. הוא בנה לעצמו חומות הגנה כה גבוהות שהוא לא מסוגל אפילו להשתמש בתאריך עברי שלא לדבר על להתקרב אפילו בטעות לבית כנסת, לפני ליל הסדר הגיע אלי ובחיוך מבוייש ביקש רשות לא להשתתף אלא בסעודה בלבד. מעולם לא ראיתיו ניכנס לבית כנסת או פותח ספר קודש. כזהו מאיר. לעומת זאת רמת האיכפתיות שלו לשלומי מעוררת התרגשות של ממש. את החיילים הוא משדל לשלם יותר לעמותה כי ״אני לא מסוגל לראות את אהרן משפיל את עצמו ליד תורמים״, הוא חרד לשלומי ודואג לי בצורה יוצאת דופן כאילו היה בני ממש. תכונה נוספת יש לו למאיר, נאמנות לצבא ללא גבולות. אם לחייל ש׳שרוף׳ על הצבא קוראים בעגה הישראלית ׳צהוב׳ מאיר הוא חולה בצהבת, מצטיין סדרתי בכל הקורסים הצבאיים האפשריים ומועמד לקורס קצינים.
חשבתי שאני יודע עליו הכל אבל בליל שבת ההוא כשהקראתי לפני החיילים את הסיפור גיליתי שאני לא יודע עליו כלום. גמרתי להקריא את הסיפור, הגה לא נשמע, המילים החזקות של שימען נשאו את החיילים איש לעולמו, לצרותיו, למקומות שמהם הוא הגיע, למעמדים שבהם נקרעה נשמתו לגזרים וגדעה אותו מבית המדרש.
מאיר ניגש אלי, הוא שלח אלי מבט שלא הכרתי בעיניו. בתנועה מהירה הוא חטף כיפה מאחד החיילים והניח על ראשו הגלוי, באותה תנועה כנשוך נחש הוא הוציא מכיס מכנסיו את מכשירו הנייד כאילו בער המכשיר בכיסו והניח את המכשיר באחת הפינות במועדון.
״בוא״, אמר כמעט בטירוף, ״בוא עכשיו לבית המדרש לפני שאתחרט״. הוא אחז בידי כזאטוט בן 3 המושך את אביו לגן השעשועים השכונתי, הוא רץ איתי לבית המדרש. בפעם הראשונה מאז שאנחנו מכירים הוא ניכנס לבית המדרש יחד איתי בריצה מהירה, בתשוקה.
בית המדרש של ישיבת ׳ניר׳ בקרית ארבע חברון היה ריק, התלמידים ששהו בשבת חופשה. מלבד כמה למדנים מתמידים שהיו שם. התיישבנו באחד המקומות. מאיר העביר יד על כל כרכי הש״ס שהיו שם.
״אני ש״סניק״, סיפר, על כל הש״ס עברתי, מבחן סיכה, תבחן אותי״, ביקש כמעט התחנן והחל לצטט בעל פה סוגיות שלמות.
למדתי באחת הישיבות הכי נחשבות הייתי מגאוני הישיבה״, סיפר לי, ״היינו עוברים סוגיות סוגיות משננים בעל פה, אח אלה היו ימים״, אמר בקול נשנק פתאום, ״כמה נהנתי אז כשאני רואה אותך הולך עם דביר (אחד החיילים) ללמוד אני ניזכר באותם ימים. כמה נהנתי אהרן אין לך מושג.
עד הלילה הנורא ההוא שבו תפס אצלי המשגיח נגן MP3 בכיס. מה היה שם? מוסיקה יהודית זה מה ששמעתי אבל המשגיח הארור ההוא כינס את כל הישיבה בדיוק כמו בסיפור שסיפרת ואמר שאוזן שבה תקועות אוזניות של נגן לא יכולות לשמוע דברי תורה.
התרסקתי לרסיסים, נשברתי, אפילו הביתה פחדתי ללכת חששתי שההורים יצדיקו את המשגיח לא אותי. באותו רגע ידעתי שזהו, אני עם העולם החרדי ועם התורה גמרתי, יותר לא אתקרב לשום דבר שמריח יהדות. לא ידעתי מה לעשות, לא היה עוד טעם לחיי, פחדתי להסתובב ברחובות פחדתי לפגוש חברים, שלא תחשוב שזה רק בסיפורים, זה אמיתי, זה קרה לי..
אחר כך שלחו אותי לישיבה טיפולית בבני ברק אבל שום דבר לא חזר להיות כמו שהיה, הרגשתי מנותק בדיוק כמו בסיפור שסיפרת, עולמי התמוטט ואז נפלטתי החוצה.
רק הצבא התחיל להחזיר לי את האימון בעצמי לכן אני כל כך אוהב אותו ומשקיע בו ורואה בו את עתידי וממך למדתי שאפשר לאהוב סתם בלי סיבה, סתם כי אוהבים. אתה החזרת לי את האימון בבני אדם. אתה והמשפחה הנפלאה שהקמנו ביחד ׳עושי חיל׳ וכל הקהילה הנפלאה כאן בקרית ארבע״.
ישבתי ליד מאיר מצומרר, חשבתי שאני יודע עליו הכל ומתברר שאינני יודע עליו כלום. לא שהוא בקיא בש״ס לא על ההשפלה המכאיבה שחווה, על שפיכת דמו ממש. מאיר דיבר ודבריו חזרו כהד בבית המדרש הריק מתלמידים, כאילו השתתפו בצרתו.
״תגיד אהרן״, שאל לפתע, תסכים ללמוד איתי סוגיה בש״ס? השעה הייתה קרוב לחצות, ליל שבת אחרי שבוע מפרך שכל כולו לא נועד רק לאפשר למעמדים מהסוג הזה להתרחש. זאת לא הייתה השעה ללימוד סוגיות בש״ס אבל זו כן הייתה שעה להיות שותף בדרמות סוחפות.
״אתה זוכר מה הייתה הסוגיה האחרונה שבה עסקת לפני שטרקת בזעם את קירות לבך לפני כל דבר שבקדושה״? ניסיתי להיות כמו בסיפור המקורי של שימען.
דומה כי הוא רק המתין לשאלה הזאת ״בטח״, אמר מייד, שלף מסכת בבא בתרא מהמדף ובמיומנות דפדף לעבר פרק ״יש נוחלין״.
הוא שם את ידו על תוספות, ״זהו התוספות הקשה ביותר בש״ס״ אמר בקול של מורה מתוק לגמרא ואז בנגינה מתוקה ובמבטא ליטאי וניגון ישיבתי החל לפרק לי את המילים בתוספות כמו מקלף מקצועי של גרעיני חמניות. חצות לילה של ליל שבת ואני מוצא עצמי צולל בים של רגשות עזים מתקשה להבין את הסוגיה. הכל התרוצץ לי בראש, מאיר לומד גמרא מי היה מאמין.
״הלילה פטרת לי קושיה חמורה שהתעוררה לי בתוספות הזה, כל הזמן חשבתי על דברים שנוחלים אותם לעולם, היום הבנתי שהתורה הקדושה אותה נוחלים כי היא אף פעם לא שוכחת את לומדיה״, אמר בקול חנוק לא אמר, צעק מקירות ליבו כשרק כותלי בית המדרש עדים למעמד קבלת התורה מחדש מספר ימים אחרי שבועות.
״תסכים ללמוד איתי גמרא מידי שבוע״, שאל בקול מפויס, הסכמתי.
מחוגי השעון הראו את השעה 01.00 אחר חצות יצאנו מבית המדרש צועדים שלובי זרוע הביתה, הכל אמר שירה, סיפורים כאלה אם הם אמיתיים הם נדירים מאוד. למטה פגשנו חיילים נוספים שטיילו אחרי הסעודה.
בינתיים אין לסיפור הזה הפי הנד כמו בסיפור של שימען, מאיר עלה לביתו, ברור לי ששב לשגרת יומו החילונית הרגילה, יתכן שאפילו הוא ינסה להגביה את חומות ההגנה שבנה כדי לכסות על הסדק שנבקע, סדק שסיפק לי הצצה נדירה לנבכי נשמתו המרוסקת
אבל לסיפור הזה יש המשך: שבוע לאחר מכן הזכרתי למאיר את הבטחתו ללמוד איתי. קבענו שעה בבית המדרש. התייצבתי בבית המדרש בשעה המיועדת בבית המדרש שהיה מלא הפעם בלומדים.
המתנתי במתח, חמש דקות לאחר מכן הוא הגיע ולתדהמתי הביא עמו שני חיילים נוספים. על נשקיהם ובגדיהם האזרחיים שהיו רחוקים מלהזכיר בגדי שבת הנהוגים במקומותינו. גם הכיפה לראשם לא הזכירה במאומה שעד לפני שנה הם חבשו לראשם מגבעת חרדית.
הם ניגשו לארון הספרים ושלפו שלושה גמרות ׳בבא מציעא׳ התיישבו ליד אחד השולחנות, דפדפו בגמרות במיומנות מקצועית של לומדי תורה. הם בחרו לעסוק בסוגיית ׳צרורות׳
מקץ כמה דקות עסקו בסוגיה כלומדים ותיקים. שלושה חיילים חרדים לשעבר, שלושה בוגרי ישיבות חרדיות מאסכולות שונות מתווכחים ביניהם בקולי קולות כיצד ללמוד את הסוגיה. שולפים ׳תוספותים׳ מנבכי זכרונם, מפרקים ׳רבי עקיבא איגרים׳ מביאים כל אחד לצדקת טענותיו ראשונים ואחרונים אני לא למדתי איתם לא הייתי מסוגל, מהתרגשות, רק התבוננתי בהם בעיניים כלות ו… רטובות.
ואז שמתי לב כי איני היחיד. יושבי בית המדרש, תלמידי ישיבת ׳ניר׳ קרית ארבע המודעים היטב לפעילות העמותה, המכירים היטב את סיפורי החיילים, עצרו מלימודם והביטו בתדהמה בשלושת הלומדים שחזרו לרגע, בעצם לשעה וחצי לימי הישיבה שלהם והוכיחו שהתורה אכן אינה שוכחת את לומדיה.
דבר אחד היה ברוק – חזקה על זעקה מזעקת ליבו השבור של מאיר שאינה חוזרת ריקם.
