הוא הגיע אלינו מאחד הריכוזים החרדים בארץ. חבול, מוכה, אספנו אותו אחרי שחווה דברים קשים. אחד מהספורים הקשים בעמותה.
"אני רוצה לעשות שרות בכבוד עד היום האחרון, אבל שניה אחת לאחר מכן לא", תמיד אמר לנו, אבל אז הוא עבר לשרת בחטיבה המרחבית יהודה כנהג מבצעים תחת פיקודו של רס"ן עדיאל יום טוב. תמכנו בו, עזרנו לו, הוא החל לעשות את השרות ליד הבית שומר על הבית כפשוטו.
ואז ערב אחד הוא ניכנס לביתי כדרכו כדי לטעום מרק חם של בית לפני שהוא הולך לישון. "אתה יושב טוב?", הוא לפתע שואל אותי תוך כדי גמיעת המרק, "החלטתי לחתום קבע לפחות שנה".
"אתה? קבע? מה קרה?"
"אני מביט על המפקד שלי, מביט על הקצינים שמסביב ולפתע אני רואה את המסירות שלהם למען עם ישראל נתינה בלתי סופית ואני שואל את עצמי היכן אני כתוך כל הסיפור הזה למה שאני לא אתן קצת לעם ישראל."
"החלטתי לתרום שנה לא בגלל הכסף אלא בגלל התרומה לעם ישראל."
בחיים שלי לא שמעתי אותו מדבר בשפה כה גבוהה במילים כה נאצלות. אין ספק שזו השפעת המקום, השפעת המפקדים אבל עוד יותר זו כנראה השפעת האבות והאמהות של כולנו הקבורים במקום ונותנים לו טל של תחיה.
בנתיים מ' כבר השתחרר מצה"ל לאחר שנתיים של שירות קבע, התחתן והקים את ביתו יחד עם אישתו, כאן בעיר האבות קרית ארבע חברון.
