חג מתן תורה, נוסח עושי חיל
דממה שררה במועדון. כל כלי הנשק דממו, כל התרגילים נשכחו, כל סיפורי המסעות נעלמו. הכל עשו אוזנם כאפרכסת ואני בקול נרגש מקריא את סיפורו של חברי ועמיתי הסופר והעיתונאי שמעון בריטטקופף כפי שפורסם באתר 'כיכר השבת' ובעיתון 'משפחה'.
למי שלא זוכר אזכיר בקצרה כי סיפורו של בריטקופף עוסק בבן עליה שנועד לגדולות והיה בעל כשרון למוסיקה וציור שצייר בהחבא קריקטורות של אנשים שהכיר, והחביא אותם עמוק בארון. משגיח הישיבה שלא אהב את הבחור תפס את המחברת האסורה, כינס את הישיבה לשיחת מוסר ושם שפך את דמו. הבחור סטה מהדרך והפך לצייר רחוב מזדמן ונגן. מפגש מטלטל עם ר׳ שלמה קרליבך זצ״ל שהבהיר לו שיש יהודים של מגילת רות שעל אף שהם נדחים ואומרים להם ׳לכו׳, הם חוזרים רק בשל האמת הפנימית שלהם. עוד חשוב להבהיר לצורך הסיפור, שמיודענו גיבורו של שמעון בריטטקופף עסק בסוגיית ׳בר פדא׳ בקודשים טרם נגזר לרסיסים על ידי המשגיח הרשע. כתוצאה מהמפגש שב הרב ההוא בסיפור ועלה מחדש על המסילה העולה בית ה'. בכל אופן מומלץ מאוד לקרוא את הסיפור באורכו המלא בעיתון ׳משפחה׳, בכיכר השבת או בקישור הבא: https://www.kikar.co.il/233632.html
***
נראה לי שאיני צריך להזכיר שאני עוסק כיום במתן בית ומשפחה לחיילים חרדים בודדים שאינם יכולים לגור עם משפחותיהם הביולוגים עקב גיוסם לצה״ל. אני מספק להם בית ומשפחה. בליל שבת אני מצטרף לסעודה הקהילתית שהם עורכים לעצמם במועדון. החלטתי להקריא להם את הסיפור בעקבות הקראתו לפני קבוצה מצומצמת בחג השבועות. לשבת חזרו רוב החיילים הביתה והחלטתי שאם בשבועות זה הצליח אין סיבה שזה לא יצליח הפעם. לא ידעתי עד כמה זה יצליח.
הקראתי להם את הסיפור מילה במילה. כצפוי הם היו קשובים מאוד. כל אחד מהם חווה את הסיפור בצורה מסויימת והזדהה איתו.
לגיבור בסיפור של בריטטקופף קראו ישראל דוד,
לגיבור בסיפור שלי קוראים 'מאיר'. (שם בדוי)
מאיר הוא החייל הכי קרוב אלי. לעולם, גם במצבים הכי הזויים, במוצבים הכי רחוקים הוא לא ילך לישון בלי לומר לי לילה טוב, אין יום שאנחנו לא מדברים מספר פעמים. אנחנו חושבים ביחד ולעיתים מבינים זה את זה בעיניים, בנשמה.
הוא גם החייל הרחוק ביותר ממני. הוא בנה לעצמו חומות הגנה כה גבוהות שהוא לא מסוגל
אפילו להשתמש בתאריך עברי. לפני ליל הסדר הגיע אלי ובחיוך מבוייש ביקש רשות לא להשתתף אלא בשולחן עורך בלבד. מעולם לא ראיתיו ניכנס לבית כנסת או פותח ספר קודש. כזהו מאיר, וככה אני מקבלו ואוהבו. לעומת זאת רמת האיכפתיות שלו לשלומי מעוררת התרגשות של ממש, הוא חרד לשלומי ודואג לי בצורה יוצאת דופן כאילו היה בני ממש. חשבתי שאני יודע עליו הכל, אבל בליל שבת ההוא כשהקראתי לפני החיילים את הסיפור, גיליתי שאני לא יודע עליו כלום.
גמרתי להקריא את הסיפור, הגה לא נשמע, המילים החזקות של שימען נשאו את החיילים איש לעולמו, לצרותיו, למקומות שמהם הוא הגיע, למעמדים שבהם נקרעה נשמתו לגזרים וגדעה אותו מבית המדרש.
מאיר ניגש אלי, הוא שלח לי מבט שלא הכרתי בעיניו. עיניו דמעו. בתנועה מהירה הוא חטף כיפה מאחד החיילים והניח על ראשו הגלוי, באותה תנועה כנשוך נחש הוא הוציא מכיסו את מכשירו הנייד כאילו בער המכשיר בכיס מכנסיו והניח את המכשיר באחת מפינות המועדון.
״בוא״, אמר כמעט בטירוף, ״בוא עכשיו לבית המדרש לפני שאתחרט״.
הוא אחז בידי כזאטוט בן 3 המושך את אביו לגן השעשועים השכונתי, הוא רץ איתי לבית המדרש. בפעם הראשונה מאז שאנחנו מכירים הוא נכנס לבית המדרש יחד איתי בריצה מהירה, בתשוקה.
בית המדרש של ישיבת ׳ניר׳ בקרית ארבע חברון היה ריק באותה שעה, התלמידים שהו בשבת חופשה. מלבד כמה למדנים מתמידים שהיו שם.
התיישבנו באחד המקומות.
מאיר העביר יד על כל כרכי הש״ס שהיו שם.
״אני ש״סניק״, סיפר, על כל הש״ס עברתי, מבחן סיכה, תבחן אותי״, ביקש כמעט התחנן והחל לצטט בעל פה סוגיות שלמות.
למדתי בישיבה פלונית אלמונית הייתי מגאוני הישיבה״, סיפר לי, ״היינו עוברים סוגיות סוגיות משננים בעל פה, אחח אלה היו ימים״, אמר והתייפח פתאום, ״כמה נהנתי אז כשאני רואה אותך הולך עם דביר (אחד החיילים) ללמוד אני ניזכר באותם ימים. כמה נהנתי אהרן אין לך מושג.
עד הלילה הארור ההוא שבו תפס אצלי המשגיח נגן MP3 בכיס. מה היה שם? מוסיקה יהודית זה מה ששמעתי אבל המשגיח הארור ההוא כינס את כל הישיבה בדיוק כמו בסיפור שסיפרת ואמר שאוזן שבה תקועות אוזניות של נגן לא יכולות לשמוע דברי תורה.
התרסקתי לרסיסים, נשברתי, אפילו הביתה פחדתי ללכת חששתי שההורים יצדיקו את המשגיח לא אותי. לא ידעתי מה לעשות ואז ניסיתי להתאבד בפעם הראשונה בחיי.
אחר כך שלחו אותי לישיבה טיפולית בבני ברק אבל שום דבר לא חזר להיות כמו שהיה, פעמיים ניסיתי שוב להתאבד ואז נפלטתי החוצה.
רק הצבא התחיל להחזיר לי את האימון בעצמי לכן אני כל כך אוהב אותו ומשקיע בו. ואתה, ממך למדתי שאפשר לאהוב סתם בלי סיבה, סתם כי אוהבים. אתה החזרת לי את האימון בבני אדם".
ישבתי ליד מאיר מצומרר, חשבתי שאני יודע עליו הכל ומתברר שאינני יודע עליו כלום. לא שהוא בקיא בש״ס לא שהוא ניסה להתאבד. מאיר דיבר ודבריו חזרו כהד בבית המדרש הריק מתלמידים, כאילו השתתפו בצרתו.
״תגיד אהרן״, שאל לפתע, "תסכים ללמוד איתי סוגיה בש״ס?" השעה הייתה קרוב לחצות, ליל שבת אחרי שבוע מפרך שכל כולו לא נועד רק לאפשר למעמדים מהסוג הזה להתרחש. זאת לא הייתה השעה ללימוד סוגיות בש״ס אבל זו כן הייתה שעה להיות שותף בדרמות סוחפות.
״אתה זוכר מה הייתה הסוגיה האחרונה שבה עסקת לפני שטרקת בזעם את קירות לבך לפני כל דבר שבקדושה״? ניסיתי להיות כמו בסיפור המקורי של שימען.
דומה כי הוא רק המתין לשאלה הזאת ״בטח״, אמר מייד, שלף מסכת בבא בתרא מהמדף ובמיומנות דפדף לעבר פרק ״יש נוחלין״.
הוא שם את ידו על תוספות, ״זהו התוספות הקשה ביותר בש״ס״ אמר ואז בנגינה מתוקה ובמבטא ליטאי וניגון ישיבתי החל לפרק לי את המילים כמו מקלף מקצועי של גרעיני חמניות. חצות לילה של ליל שבת ואני מוצא עצמי צולל בים של רגשות עזים מתקשה להבין את הסוגיה. הכל התרוצץ לי בראש, מאיר לומד גמרא מי היה מאמין.
״הלילה פתרת לי קושיה חמורה שהתעוררה לי בתוספות הזה, כל הזמן חשבתי על דברים שנוחלים אותם לעולם, היום הבנתי שהתורה הקדושה אותה נוחלים כי היא אף פעם לא שוכחת את לומדיה״, אמר בקול חנוק לא אמר, צעק, כשרק כותלי בית המדרש עדים למעמד קבלת התורה מחדש מספר ימים אחרי שבועות.
״תסכים ללמוד איתי גמרא מידי שבוע?״, שאל בקול מפויס
הסכמתי.
בינתיים אין לסיפור הזה הפי הנד כמו בסיפור של שימען, מאיר עלה לביתו, ברור לי ששב לשגרת יומו החילונית הרגילה, יתכן שאפילו הוא ינסה להגביה את חומות ההגנה שבנה כדי לכסות על הסדק שנבקע, סדק שסיפק לי הצצה נדירה לנבכי נשמתו המרוסקת.
אבל דבר אחד ברור – סדק שנפרץ כבר לא יכול להאטם הרמטית. מה יהיה בסוף? רק ה׳ אחד יודע. אבל חזקה על זעקה שאינה חוזרת ריקם.
