הוא הגיע אלינו לפני 3 חודשים.
הוא היה שבור לרסיסים, ממש מרוסק, נפשית.
ההורים איתו בקשר טלפוני רצוף, אבל קשר של ביזוי ושיסוי. כמעט כל יום היה מקבל מהם טלפון. כל טלפון כזה מלא בהקנטות והכפשות. לנגד אזני שמעתי שיחה כזאת.
הבאנו אותו לבית החדש שלו ביישוב סוסיא.
הוא ישן שם כמו תינוק. פתאום הוא ישן טוב בלי לחשוב איפה הוא יישן מחר ומחרתיים. בלי לחשוב מה יאכל מחר ומחרתיים.
הוא קיבל חדר משלו, קיבל רהיטים חדשים.
יש לו משפחה מלווה, משפחה מאמצת ומתוקה!
הוא מרגיש אצלם ממש בבית.
כל יום ראשון בדרך לבסיס הם שולחים איתו עוגיות ביתיות, כן כן, כמו משפחה.
כל יום בשעת הטש, לאן הוא מתקשר? נכון, למשפחה.
יש לו פתאום אמא מאמצת שדואגת לו, יש לו אבא מאמץ שמסתחבק איתו. יש לו אחים שהוא מריץ איתם חוויות מהבסיס בסעודות שבת.
משפחה לכל דבר.
היום במקרה הוא עבר בקרית ארבע בדרך לסוסיא, הוא קפץ לומר לי שלום..
ישבנו חצי שעה והוא סיפר לי כמה טוב לו.
איזה מפקדים נפלאים יש לו.
איזה חברים טובים. חברים לנשק.
איזה משפחה אוהבת.
פשוט לבכות מאושר.
לחשוב איפה הוא היה לפני 3 חודשים, יום לפני שהוא הגיע אלינו. שבור ומרוסק.
ואיפה הוא היום. שלם, מלא, יציב וחזק.
פשוט ממלא לי את הלב.
