על אף שידעו במי המדובר ראובן ושמעון לא אמרו לי דבר ואירחו את לוי במסירות נפש בביתם. לולא היו שניהם צדיקים גמורים השבת לא הייתה מסתיימת כך. תקראו את הסיפור ותבינו מדוע אני אוסף אלי את יהלומיו של הקדוש ברוך הוא
יום שישי עבורי הוא יום עמוס במיוחד, ה׳ילדים׳ שלי, בני משפחת ׳עושי חיל׳ חוזרים הביתה לדירות.
איזה אושר. לעיתים, טרם כניסתם לדירותיהם, הם עוברים בביתי לומר שלום, לקבל חיבוק ונשיקה, לשתף בחוויות וסיפורים. במשך יום שישי אני עובר בדירות שלהם, שותה איתם קפה, עוזר להם להתארגן לשבת, רואה את חיוכיהם, מסניף לתוכי את שמחת החיים שלהם, קולט שוב ושוב את תוצאות העשיה שלנו – יש להם לאן לחזור יש להם בית ומשפחה חדשים ומתמלא כוחות מחודשים לעשיה נוספת. אני מחכה לימי השישי האלה בקוצר רוח.
באותו יום שישי רטט הנייד שבכיסי תוכנת המסרים ׳וואטס אפ״ פלטה הודעה שלצערי אינה נדירה מאז התחלתי לעסוק בענייני החיילים הבודדים, ״אני חייל בודד בבית החייל אין לי היכן לעשות את השבת, האם אוכל לעשות את השבת אצלכם״ ?
כן מדוע לא. שאלתי את יוסקה החייל שלנו הממונה על רישום אירוח לשבת, קיבלתי את הסכמתו, הסברתי לחייל כיצד להגיע והתחלתי לבדוק היכן הוא ישובץ לשבת. אחת הדירות שאליה הגיעו רק שניים משלשת דייריה נבחרה, שאלתי את החיילים נקרא להם לצורך העניין ראובן ושמעון האם יוכלו לארח בביתם את החייל הבודד, נקרא לו לוי. צריך להדגיש שגם אמרתי להם את שמו. תיכף תבינו למה הפרט הזה כל כך קריטי לסיפור. ראובן ושמעון הביעו את הסכמתם המיידית.
במשך השבת הבנו שלוי כלל אינו לרוחינו. הוא היה מתנשא וגס רוח. שאלתי במהלך השבת את ראובן ושמעון האם לוי אינו מכביד עליהם, אבל תגובתם של ראובן ושמעון הייתה ״מה פתאום… הכל בסדר, אל תדאג, אנחנו מסתדרים״.
במוצאי שבת נודע לי הסיפור במלואו ושוב נוכחתי לדעת שוב ושוב שהחיילים בני משפחת ׳עושי חיל׳ הם צדיקים של ממש, כמוהם ניתן לפגוש בסיפורי צדיקים.
התברר שאין זאת הפגישה הראשונה של ראובן ושמעון עם לוי.
לשמעון יש זכות להתגורר בבית החייל. הוא כמעט ואינו מנצל אותה שכן ביתו אצלנו. לעיתים במוצאי שבתות הוא היה מקדים לעזוב את הבית בקרית ארבע ונוסע לבית החייל כדי שיוכל להקדים ביום ראשון ולחזור לבסיסו. שמעון חולק חדר אחד בבית החייל עם לוי ועל כן הוא מכירו היטב ולא לטובה.
באחת הפעמים האלה ביקש גם ראובן להתלוות לחברו לדירה, שמעון, וללון בבית החייל. שמעון הסכים לארחו מדוע לא.
היה זה לילה קר במיוחד בחורף הירושלמי. לוי חזר מבילוי סוער של מוצ״ש וגילה את ראובן אורחו של שמעון. שניהם לנו את שנתם לקראת היום המפרך שלמחרת.
״איך אתה מביא לכאן אורח בלי לשאול את רשותי״, לוי העיר בפראות את את שמעון, צרח עליו וגירש בגסות רוח אל הלילה הקר את ראובן בלי להותיר לו היכן ללון ותוך כדי ביזויו של שמעון האומלל. רועד מקור יצא ראובן החוצה ואת שארית הלילה בילה על הכורסה בלובי של בית החייל.
ועכשיו, חצי שנה אחר כך, שני הצדיקים האלה ראובן ושמעון נמצאים בביתם שלהם, שומעים ממני ביום שישי שלוי שביזה אותם בגבות רוח שכזאת בדרך אליהם והם אינם אומרים לי מילה אחת אפילו לא רמז ומקבלים את האורח כקבל פני מלך, דואגים לו במסירות נפש עצומה ואינם רומזים לו על רשעותו כלפיהם רק חודשיים קודם לכן.
ובמשך כל השבת כשאני נוכח לדעת שנוכחותו אינה נעימה ואני שוב שואל את שני הצדיקים שלי האם לוי אינו מפריע והם משיבים לי בענווה ובשקט המאפיין אותם ״לא מה פתאום הכל בסדר״ והם אפילו לא רומזים לי שאין זו פגישתם הראשונה.
במוצ"ש כשנודע לי הסיפור במלואו הגעתי מייד לביתם של ראובן ושמעון, לוי גס הרוח לא היה שם, בקהילה שלנו לא תדרוך רגלו עוד לעולם, ואני מחבק בהתרגשות את שני החיילים הצדיקים שלי ראובן ושמעון. סיפורים מהסוג הזה אפשר לקרוא רק ב׳כה עשו חכמינו׳ אבל הם מתרחשים כאן בבית שלנו משפחת ׳עושי חיל׳ בקרית ארבע חברון עם צדיקים אמיתיים חיים ונושמים. שבבוקר שלמחרת כשיעברו על מדיהם ונשקם בשכונות מסוימות בירושלים בדרכם להגן על עם ישראל ולמסור את נפשם ממש, יצעקו לעברם ״חרדקים״ ו״צבא השמד״, והם, הילדים הצדיקים הטהורים שלי מקמטים פניהם בהשתוממות ואינם מבינים על שום מה המהומה: ״אותנו גירשו מהבית רק לפני חצי שנה״, הם מסבירים לי בתמימות של צדיקים, ״איך ננהג בצורה כזאת בחייל אחר, אז מה אם הוא השליך אותי מחדרו״, מסביר לי ראובן ואינו מבין מדוע דבריו נדירים כל כך, טהורים כל כך, מזכים כל כך, נותנים זריקת עידוד לרגליו של משיח צדקינו ״הוא חזר מבילוי אולי היה שיכור? האם נניח לו לעשות שבת לבד בבית החייל רק בגלל זה״? אהרן, זה לא הסגנון שלנו״.
והם אינם מבינים מדוע אני מוחה את דמעותי, דמעות של התרגשות, של אהבה עצומה לכל אחד מ 23 הילדים שלי החיילים הצדיקים האלה.
ועכשיו תבינו למה אני מתכוון כשאני אומר שאני אוסף אלי את יהלומיו של הקב״ה.
אין עוד יהלומים כאלה בעולם, אין.
